מה אתם חושבים על המאמר שכתבתי? תודה לעונים!

בספר "שלום לקנאים" כותב איש הרוח עמוס עוז "בעיני הרוע הקיצוני ביותר אינו האלימות עצמה אלא התוקפנות. התוקפנות היא האמא של כל האלימות. אכן לא פעם יש הכרח לבלום תוקפנות בעזרת מקל גדול" (בצורה אלימה).

מי מאיתנו לא מכיר או לא שמע על סיפור בחדשות על קטטה המונית שהחלה מויכוח שולי בין 2 אנשים על חניה? אחד הצדדים לא ויתר על האגו שלו, על הכבוד שלו ונהג בתוקפנות כלפי הצד השני האחר ויצר תגרה אלימה ומיותרת. כל זה מויכוח קטן.

בגן כששני ילדים רבים והגננת שואלת "מה קורה לכם?" אז תמיד יהיה הילד שיאמר "הוא התחיל". במבט שטחי אפשר לומר שזו תשובה ילדותית אך בעומקם של דברים מה שהילד מנסה לומר זה "הצד השני נהג בתוקפנות".

מקרה קרוב שנודע לי:
אחת מארוחות ערב החג מתקרבת. הכל ערוך ומוכן כדי שסבא יגיע ויקדש. סבתא ערכה את השולחן עם בנותיה והכלות. מחכים לו שיחזור מבית הכנסת.
הנכדים הגיעו גם הם לבית סבא וסבתא עם הוריהם.
כשראו את סבא מבחוץ מתקרב ממבית הכנסת הנכדים רצו אליו, נישקו אותו ואמרו "חג שמח סבא!". כשנכנסו הביתה כל אחד מהנכדים הראה וסיפר לו מה עשה במהלך השבוע וחיכה לקטוף מחמאות ותשומת לב מסבא וסבתא אשר הגיעה במהירות מהסבא והסבתא המפרגנים והאוהבים.

כשהתיישבו ליד השולחן החלו לריב 3 הנכדים מי יישב ליד סבא. כמובן ששני הנכדים הבוגרים יותר חשבו שהם הראויים. הצעיר לא ויתר והחל לבכות, לצעוק ולא הסכים לשום פשרה. במהלך המריבה, נשמט בקבוק היין מידיו של הסבא.
תחשבו על זה רגע, כולכם מבינים שנקטעה כל האווירה. הכל מויכוח קטן בין 3 נכדים.

התוקפנות היא רוע קיצוני לא רק במקרים אישיים כאלה אלא בכל תחום.
אם תשימו לב, בסבבי הלחימה של מדינת ישראל וארגוני הטרור, שני הצדדים טוענים בדיוק אותו דבר כלפי הצד השני. אף אחד מהצדדים לא טוען שהשני אלים.
כל אחד טוען שהשני מתנהג בתוקפנות כלפיהם ועל כן הגיעה התגובה שלו.

מכאן ניתן וצריך ללמוד כלל חשוב בנוגע להתנהגותנו האישית וכל מי שיקרא זאת ויגיע לתפקידים בכירים על אחת כמה וכמה.

התוקפנות היא רוע מוחלט. תוקפנות לא פעם צריך לצערנו, לרסן ולבלום בעזרת אלימות.